פסק-דין בתיק ע"פ 9447/12

המשנה לנשיא מ' נאור:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף), אשר הרשיע את המערער בביצוע מספר רב של מעשים מגונים בבתה הקטינה של בת-זוגו וגזר עליו ארבע שנות מאסר. הערעור הוא הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין.

רקע עובדתי

1.               המערער הועמד לדין בגין תשע עבירות של מעשה מגונה בכוח בבן משפחה לפי סעיף 351(ג)(1), יחד עם סעיף 348(ג)(1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); ושל מעשה מגונה בבן משפחה לפי סעיף 351(ג)(3), יחד עם סעיף 348(ג) בחוק העונשין.

2.               בתקופה הרלוונטית היה המערער בן-זוגה של מ.ח., אמה של ס.ח. (להלן - המתלוננת), קטינה כבת 17 באותה עת. בכתב האישום מתוארים תשעה אירועים נפרדים. האירועים התרחשו במשך שלושת החודשים האחרונים של שנת 2009, בבית שבו התגוררו המתלוננת ואמה. על-פי המתואר, במהלך האירועים נשק המערער את המתלוננת ללא הסכמתה, נגע בחזה ובאבר מינה, נצמד אליה, הניח את ידה על אבר מינו ואף ניסה באחד המקרים להחדיר את אצבעו לאבר מינה. המתלוננת הביעה את התנגדותה העזה להתנהגותו של המערער בכל אחד מהמקרים, אשר פסק ממעשיו, בסופו של דבר, לנוכח התנגדותה זו.

במסגרת תשובתו לכתב האישום, הכחיש המערער את המתואר בו.

3.               מהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי, עלה כי המתלוננת סבלה מליקויים שונים ואף הוכרה על-ידי הביטוח הלאומי כבעלת 60% נכות. אף שכדברי בית המשפט "קוגניטיבית רמתה של העדה אינה גבוהה ושפתה אינה עשירה," הוא מצא את עדותה של המתלוננת "משכנעת באמיתותה, [ב]אמינותה ו[ב]מהימנותה" וקבע כי "גרסתה... הייתה סדורה וקוהרנטית, מושמעת במינוריות וללא הגזמה בתיאורים, תוך הדגמות וציטוטים ולכן נראה שיצאה מלבה ובכך מצאה מסילות ללבנו."

את עדותו של המערער ואת גרסתו מצא בית המשפט בלתי מהימנות. בית המשפט ציין, בין היתר, כי עדותו הייתה כבושה, כללה סתירות מהותיות ולפיכך "אינה ראויה לאמון ומצטיירת כשקרית במרבית מרכיביה." על כן העדיף בית המשפט את עדות המתלוננת על פני עדותו של המערער.

בית המשפט מצא תימוכין להרשעת המערער בעדויות נוספות: הן בעדותה של מנהלת בית הספר שבו למדה המתלוננת, אשר העידה על מצבה הנפשי הירוד של המתלוננת; הן בעדותו של יועץ בית הספר, אשר נכח בשיחה שבמסגרתה סיפרה המתלוננת למנהלת בית הספר ולו על אודות המעשים. עוד העיד היועץ כי המתלוננת סיפרה לו גם בנפרד על האירועים.

4.               עם זאת, בית המשפט קבע כי לא הוכח בפניו כי התקיים היסוד המחמיר הנחוץ לשם הרשעה בעבירות לפי סעיף 351, דהיינו שהנאשם עונה להגדרת "בן משפחה" של המתלוננת. בית המשפט עמד על כך שאמנם התקיימה בין הנאשם לבין אם המתלוננת מערכת יחסים קרובה, שבמסגרתה ישן המערער מפעם לפעם בביתה של האם, קיים עמה יחסי אישות והאם אף סייעה למערער כלכלית; אולם, לנוכח משך הזמן הקצר, יחסית, שבו נמשכה מערכת היחסים בין המערער לבין אם המתלוננת (שישה חודשים) ובשל העדר ראיות מספקות על אודות קשר קרוב ויום-יומי בין המערער לבין ילדי בת-זוגו, המתלוננת ואחיה, הרי שהתקיימותו של יסוד זה לא הוכחה מעבר לספק סביר.

5.               מנגד, קבע בית המשפט כי הוכח בפניו כי בשלושה מבין תשעת המקרים הפעיל המערער כוח - הגם שלא עוצמתי - כנגד המתלוננת. בשלושת מקרים אלה הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) בחוק העונשין; וביתר ששת המקרים, הורשע המערער בעבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) בחוק העונשין. זאת, על-פי סמכותו של בית המשפט בסעיף 184 בחוק הסדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, להרשיע נאשם בעבירות אחרות מאלה המופיעות בכתב האישום, אשר אשמתו בהן נתגלתה במהלך המשפט, ובלבד שניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן כנגדן.

6.               במסגרת גזירת דינו של המערער, עמדו לנגד בית המשפט חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, מערכת היחסים ששררה בין אם המתלוננת לבין המערער בעת ביצוע העברות, פער הגילים בין המתלוננת לבין המערער, טיב המעשים המיניים שבהם הורשע והעובדה שמדובר בסדרת מקרים (להבדיל מאירוע בודד), כל אלה בצד שיקולי החומרה; ונסיבותיו האישיות ומצבו הנפשי, בצד הקולא. לאחר שקילת גורמים אלה, גזר בית המשפט על המערער ארבע שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); עונשי מאסר מותנים של 18 חודשים ו-12 חודשים, כשהתנאי שלא יעבור עברות מין מסוג פשע ועוון (בהתאמה); וכן פיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ש"ח.

7.               בית המשפט עיכב את ביצוע המאסר בפועל ב-21 ימים. בית משפט זה (השופטת ע' ארבל) אישר, ביום 16.12.2012, עיכוב ביצוע נוסף עד לקבלת החלטה אחרת בעניינו של המערער, או עד ליום 30.12.2012 - אם לא יגיש המערער עד למועד זה ערעור יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע (בש"פ 9041/12). הערעור הוגש ביום 30.12.2012. ביום 6.1.2013 החליט בית משפט זה (השופט צ' זילברטל) לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע וקבע כי המערער ירצה את עונשו החל מיום 20.1.2013.

טענות המערער

8.               טענות המערער כנגד הרשעתו מכוונות בעיקרן לעניינים של עובדה ומהימנות. טענתו המרכזית היא כי שגה בית המשפט בכך שנתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת. כתימוכין לטענה זו צירף בא-כוח המערער לערעורו ראיות חדשות המבססות לשיטתו את חוסר תמימותה של המתלוננת ואת המניפולטיביות שלה, וכפועל יוצא את חוסר המהימנות שיש לייחס לה. לסוגיית הראיות החדשות ובפרט לאופן הגשתן, אתייחס בהמשך. עוד טען המערער לסתירות שנפלו בגרסתה של המתלוננת עת נחקרה במשטרה. נטען כי מדובר בגרסה כבושה, הואיל וחלפו כחודש וחצי ממועד המקרה האחרון עד התלונה במשטרה. נפח מרכזי מהודעת הערעור הוקדש לשאלת ה"מניע" של המתלוננת להגשת התלונה. בא-כוח המערער טען כי המניע היה כלכלי גרידא: המתלוננת ציפתה לקבל "הטבות" ו"מתנות" שונות מהמערער. בתחילה חששה כי אם תגיש את התלונה, לא תקבל את אותן "מתנות" שהובטחו לה על-ידו. עם זאת, כאשר הבינה כי המתנות וטובות ההנאה לא תסופקנה לה, החליטה לטענתו להגיש את התלונה כ"נקמה" על כך. בהמשך, הוסיף המערער מניעים אפשריים נוספים אשר יתכן שהובילו את המתלוננת להגיש את התלונה.

לנוכח הפגמים המתוארים במהימנות המתלוננת, טוען המערער כי לא היה מקום להעדיף את גרסת המתלוננת על-פני גרסתו שלו, אשר נתמכה גם על-ידי עדותה של בת זוגו, ג'ני. מדובר, כך נטען, באחד מאותם מקרים חריגים שבהם על בית המשפט של הערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית.

9.               אשר לגזר הדין, טוען המערער כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה. לשיטתו, בין היתר לנוכח נסיבותיו האישיות הקשות ומצבו הנפשי הירוד, היה מקום לייחס משקל משמעותי יותר לשיקולי הקולא ולגזור עליו עונש מאסר קצר משמעותית. נסיבות נוספות שבהן מן הראוי היה להתחשב לקולא, כך טען, הן מצבו הרפואי והנפשי הגרוע של ילדו בן החמש וכן העובדה שהיה עצור במשך שלושה חודשים ומצוי במעצר בית בתנאים מגבילים במשך למעלה משנתיים וחצי נוספות. לאור כל נסיבות אלה, מבקש המערער להקל בעונשו ולהסתפק בתקופות המעצר והמאסר שריצה עד כה - כחמישה עשר חודשי מאסר.

דיון והכרעה

הערעור על הכרעת הדין